הכיבוש הצלבני:
ב-7.6.1099 רואים הצלבנים את ירושלים לראשונה מנבי סמואל, אז הם מעניקים לו את השם - הר השמחה.
הכוח הצלבני מונה כעשרים-ושישה אלף לוחמים, בהם כ-1300 פרשים. מולם נמצאים בתוך העיר התושבים המוסלמים והיהודים (התושבים הנוצרים גורשו קודם לכן) יחד עם חיל מצב מצרי, כולם בהנהגתו של מושל העיר אל-דאולה, מספר השוהים בעיר הגיע לפי ההערכות השונות לכ-70,000 נפש. העיר היתה ערוכה לשהות במצור עם מאגרי מים ומזון מלאים.
הכוח הצלבני נחלק לחמישה כוחות עיקריים, בפיקודם של: גודפריד מבויון, רוברט מפלנדריה, רוברט מנורמנדיה, טנקרד וריימון דה סנג'יל (רוזן טולוז).
ב-13.6 מנסים הצלבנים לכבוש את העיר בהסתערות חזיתית ממערב, לאחר כשלון ההתקפה, הצלבנים עוברים לניהול מצור ממושך סביב העיר. הם בונים מכונות מצור מעץ, את העץ הם מביאים מעצי האזור הקרוב, ואפילו משכם. לבניית המכונות מביאים הצלבנים מנמל יפו מלחים של ספינות מגנואה שבאיטליה שעגנו אז בנמל, והיו מטבע הדברים מומחים בעבודות נגרות.
במשך כל הזמן הזה, קיימות ברקע ידיעות מודיעיניות על התקדמותו של הצבא הפאטימי ממצריים לכיוון ירושלים, מה שנותן תקווה לנצורים בתוך העיר בפיקודו של אל-דאולה, ומן הצד השני מלחיץ ומזרז את הצלבנים.
ככלל, כל הפעילות הצלבנית לוותה בהתלהבות דתית גדולה, שגם היא כנראה אחד מהגורמים לביצוע המתקפה החזיתית הראשונה, התלהבות זו סייעה ודירבנה גם את עבודות הכנת המצור.
ב-8.7 הצלבנים מנסים לשחזר את כיבוש יריחו בימי יהושע, והם מקיימים צום ותענית ועורכים תהלוכה סביב חומות ירושלים.
ב-10.7 מציבים הצלבנים 2 מגדלי מצור מול החומות, אחד באזור שער ציון והשני באזור שער הפרחים, בחירת נקודות ההצבה לא היתה מקרית, גם החומה הצפונית ברובה, וגם מקטע החומה בהר ציון היו הנחותים ביותר טופוגרפית ולכן היוו מצע טוב לפריצה לעיר. [הצבת מכונות המצור התבצעה ביום א' י"ח בתמוז שהיה צום י"ז בתמוז נדחה].
ב-14.7 מבצעים הצלבנים התקפה על העיר בשלוש חזיתות בו זמנית: צפון-מזרחית, צפון-מערבית ודרום-מערבית. מושל העיר אל דאולה מתמקם בעצמו בחזית הדרום-מערבית.
ההתקפה הראשונה נהדפת ע"י מגיני העיר המוסלמים והיהודים. חשוב להסביר כי תושבי העיר הנצורים ידעו כי הם נלחמים על חייהם, גם התושבים היהודים שכבר ידעו באותם שנים על מה שכונה לימים 'גזירות תתנ"ו' שהם בעצם תחילתם של מסעי הצלב באירופה בשנת 1096 שעברו והשמידו קהילות יהודיות שלמות כמו למשל מגנצא וורמייזא שפיירא ועוד. איש הכנסייה הצרפתי - גילו מטוצי - שכותב על הכיבוש הצלבני כ-20 שנה לאחר הקרבות כותב על אותו יום קרב: "מייד עלו על החומה העממים, היהודי, התורכי והערבי, בשלח בבליסטראות ובחיצים מתנגדים, באש ורעל".
בלילה מקרבים אנשיו של גוטפריד את מגדל המצור עד לחומות.
למחרת ביום שישי ה-15.7 [כ"ג תמוז ד'תתנ"ט] עם זריחה, מחדשים הצלבנים את ההתקפות על החומות, וכוחותיו של גוטפריד מבויון מצליחים לפרוץ לעיר בגזרה הצפון מזרחית, שהיא כפי שהזכרנו אזור שכונת היהודים אשר גם משתתפים במלחמה ומגינים עליה. לאחר מכן נפרצות גם החזיתות האחרות והצלבנים נכנסים לעיר משלושה כיוונים.
צבאו של גוטפריד מבויון מתקדם דרך השכונה היהודית לכיוון הר הבית, היהודים פונים להסתגר בבית הכנסת, אותו מעלים הצלבנים באש על יושביו.
גילו מטוצי: "החרב לא חמלה על איש, נופלים תורכי ערבי ויהודי".
אנה קומיננה, בתו של הקיסר הביזנטי כותבת: "לאחר מצור של חודש נכבשה ירושלים, והם הרגו רבים מהערבים והיהודים שהיו בין תושביה".
ריימון מאגילר, (Raymond d'Aguiliers) צלבן שהשתתף במסע הצלב הראשון וכיבוש העיר כתב: "עם נפילת ירושלים ומגדליה ניתן היה לראות מעשי פלא. פגאנים [יהודים ומוסלמים] אחדים נערפו בחסד, אחרים נפגעו מחיצים שנורו ממגדלים, אחרים נתענו למשך זמן רב משנשרפו למוות בלהבות המעכלות. ערימות של ראשים, ידיים ורגליים היו מונחות בבתים וברחובות. אבירים ואנשים רצו ברחובות הלוך ושוב כשהם דורכים על גופות. מה אירע במקדש שלמה? אם אספר לכם את האמת לא תאמינו לי. מספיק לומר כי במקדש שלמה אנשים רכבו על סוסים ודם מגיע עד לברכיים ועד למושכות. אכן היה זה מחזה נהדר של דין האלוהים, שמקום זה יתמלא בדמם של הכופרים שחיללו את קדושתו. העיר מלאה גופות ודם. כמה מחיילי האויב מצאו מקלט במגדל דוד וביקשו את הגנתו של הרוזן ריימון ומסרו את המצודה לידיו".
האביר רימונד מפורביצניה: "עד ברכיים עברו בדמי ירושלים וסוסיהם רמסו על החללים ויחצו עד צווארם, וטנקרד מיהר אל הר המוריה לשלול את מסגד הישמעאלים, כי הוגד לו אשר אוצרות כסף וזהב ואבנים יקרות טמונים שם, ויאסוף עושר גדול בכסף ובשמלות, בסוסים ובחמורים. ואת שארית היהודים סחבו על נשיהם וטפם אל בית הכנסת, כששת אלפים נפש, וישרפו את הבית עליהם באש. שבעה ימים ארך הטבח בחוצות ירושלים, עד שעשו את העיר כולה נוצרית באין עוד יהודי או מוסלמי אחד בה - ואחר רחצו מן הדם ולבשו חג וילכו ויבואו אל הקבר ברנה ובהלל."
מושל העיר - אל דאולה, נסוג יחד עם חלק מכוחותיו והתושבים בהם גם יהודים למצודת העיר בשער יפו שם הם התבצרו למספר ימים נוספים עד להשגת הסכם כניעה המאפשר להם להתפנות משם בחיים.
הטבח בעיר נמשך יומיים או שלושה, והיה כל-כך גדול, עד כדי כך שלמרות עבודות הניקיון ואיסוף הגוויות שבהם הועסקו השבויים, חצי שנה לאחר כיבוש העיר היא עדיין הצחינה מריח הגוויות.
חלק מהיהודים נלקחו בשבי על ידי הכוחות הצלבנים ועבדו עבורם בניקיון העיר משאריות הטבח הנורא, ולאחר מכן נמכרו לעבדות או לקהילה היהודית באשקלון שפדתה אותם.
במכתב ששולח יהודי מוגרבי [יוצא צפון אפריקה] זמן קצר לאחר הכיבוש הוא כותב: "עלו הפרנקים והרגו כל מי שהיה בעיר מישמעאל ומישראל ונאסרו מועטים שנותרו מן ההרוגים, מהם מי שנפדה ומהם מי שעדיין במאסרם". כמה נקודות חשובות לגבי מאמצי הפדיון שהוא מזכיר: 1. השתתפו בהם קהילות יהודיות רבות, בעיקר אשקלון, סוריה ומצרים, וגם קהילות באירופה. 2. היה שיתוף פעולה במאמצי הפדיון בין הקהילה היהודית-רבנית לקהילה הקראית. 3. נפדו גם עשרות ספרי תורה.
ביום ה-17 ביולי, לאחר פינוי רחובות ירושלים מגופות ההרוגים ושריפתם מחוץ לחומות העיר על מנת למנוע התפשטות מגיפות בעיר, נערכה פגישה של ראשי הצבא הצלבני בה נידון גורל ועתיד ירושלים. הזכות למשול בישות החדשה של המדינה הצלבנית ובירתה ירושלים, עמדה במרכז העימות. לאחר דיון הוחלט לתת את שרביט השלטון לידי גוטפריד מבויון תחת התואר מגן הקבר הקדוש, זאת לאור התנגדות אנשי הדת ונציגי הכנסייה להפקיד את העיר הקדושה בידי מלך חילוני.
רמון רוזן טולוז נותר מבודד ובידיו רק מגדל דוד, גם מצודה זו נמסרה לידי השליט החדש על ידי אנשיו של הרוזן משהבינו לאן נוטה מאזן הכוחות הפוליטי. בסוף חודש יולי עזב הרוזן את ירושלים.
כאן המקום לתקן טעות באגדה המפורסמת על רש"י הקדוש וגוטפריד מבויון, האגדה מספרת כי קודם יציאתו של גוטפריד למסע הצלב אל ארץ ישראל בשנת 1096, הוא סר אל רש"י, שהיה המנהיג היהודי החשוב ביותר בצרפת, על מנת לקבל את ברכתו למסע ולהתייעץ עמו. האגדה מספרת כי רש"י צפה את כישלון המסע והזהיר את גוטפריד כי הוא ישוב לבדו לעירו ושלושה פרשים מלווים בלבד שישרדו עמו. חמתו של גוטפריד מבויון בערה בו והוא נשבע כי במידה וישוב מהמסע עם פרש אחד יותר מאשר צופה רש"י יינקם בו ובכל היהודים.
האגדה היהודית מוסיפה ומספרת כי גוטפריד אכן נכשל בקרבותיו ושב לצרפת עם ארבעה מלווים, ושם את פעמיו להינקם ברש"י מאחר שארבעה מלווים שרדו ולא שלושה, אולם בהיכנסם בשער העיר נעתקה אחת מאבני השער ומחצה את ראשו של המלווה הרביעי. כאשר חיפש גוטפריד מבויון את רש"י בכדי לבקש את סליחתו, הודיעו לו יהודי המקום כי רש"י בדיוק נפטר.
אלא שאגדה זו אין לה על מה לסמוך מאחר שגוטפריד מת בכבוד מלכים בירושלים בשנת 1100, כחמש שנים לפני מותו של רש"י ב-1105. ראוי לציין כי מקורות קדומים אחרים כרכו את האגדה בשמו של גוטפריד דוכס לוריין.
בתיאוריהם של הנוסעים היהודיים במאה ה-12 וה-13 מצויין שוב ושוב כי היהודים שנשארו בירושלים בתקופה הצלבנית עסקו במקצוע ספציפי והוא צביעת בדים. מאפייניו של המקצוע הם: הוא דורש מומחיות, הרווח בו לא גדול, מעמדו החברתי נמוך והוא היה מונופוליסטי - כל שליט היה מוכר את הזיכיון הבלעדי לצביעה בתחומו.
כותב כך רבי בנימין מטודלה בשנת 1170: "ויש בית הצביעות שקונין אותו היהודים בכל שנה מן המלך, שלא יעשה שום אדם צביעה בירושלים כי אם היהודים לבדם, והם כמו ארבעה יהודים דרים תחת מגדל דוד בפאת העיר".
וגם ר' פתחיה מרגנסבורג בשנת 1180: "ואין שם אלא ר' אברהם הצבע והוא נותן מס הרבה למלך שיניחהו שם".
[כך כותב גם הרמב"ן - מחדש הישוב היהודי בירושלים בשנת 1267: "ואין ישראל בתוכה, כי מעת באו התתרים ברחו משם והם נהרגו בחרבם. רק שני אחים צבעים קונים הצביעה מן המושל ואליהם יאספו עד מניין מתפללים בביתם בשבתות".]
תום עידן ממלכת ירושלים הצלבנית:
בשנת 1187 - המנהיג האיובי סלאח א-דין מכריע את "מלך ירושלים" גי דה לוזיניאן בקרב הידוע בקרני חיטים, וכך מסתיים השלטון הצלבני בירושלים. [פרט להבלחה קצרה למשך 15 שנה באמצע המאה ה-13, כתוצאה מעסקה מדינית עם האיובים]. כוחותיו של צלאח א-דין פורצים לירושלים באותו המקום שבו פרצו הצלבנים.
אזור שכונת היהודים דרכה פרצו הצלבנים לעיר וערכו בה את הטבח הנורא - נשאר ריק ולא מיושב במשך כל מאות השנים שעברו מאז, גם בתקופות יותר מאוחרות בהם העיר העתיקה החלה להתמלא ולהצטופף, האגדה הירושלמית מספרת שהמוסלמים לא רצו להתיישב במקום בו גרו היהודים שנטבחו בגלל קללתם של הנרצחים.
בזכות העובדה שהמקום נותר ריק ולא מיושב, יכלה רשות העתיקות לבצע בו חפירות ב-13 השנים האחרונות. בחפירות התגלו שרידיה של חומה משלהי התקופה המוסלמית הקדומה (מאות תשיעית-עשירית) וכן נמצאו שרידיו של שער או פשפש בחומה שנהרס לקראת סופה של התקופה המוסלמית הקדומה. ככל הנראה בזמן הפריצה הצלבנית לעיר. כן נמצאים ממערב לנקודת הפריצה הצלבנית, שרידים של מבנה צלבני גדול הצמוד לחומה העות'מאנית.
לסיור אל שכונת היהודים בירושלים במאה ה-11, ערב הכיבוש הצלבני, ואל נקודת הפריצה של הצלבנים לירושלים לחצו כאן או התקשרו 072-2555616.
