לסיור אל בתי-החולים היהודיים בירושלים במאה ה-19, לחצו כאן או התקשרו 072-2555616.
בית החולים 'שערי צדק' בעיר העתיקה
צביצחק קופלד
בשנת תרל"ג (1873) נסעו ר' זלמן בר' יעקב ליב לעווי ור' יואל משה סלומון בשליחות עדת האשכנזים שבירושלים לליוורנו שבאיטליה, להשתדל בדבר עיזבון הקאיד נסים שמאמא לטובת ארץ הקודש. בהיותם בחו"ל ניצלו את שעת הכושר וביקרו גם בגרמניה אצל הרב יצחק דוב הלוי במברגר אב"ד וירצבורג ותינו בפניו את ניסיונות המיסיון לצוד את נפשות עניי ירושלים באמצעות רפואה בחינם. הם ביקשו מהרב במברגר שיעורר את הנדיבים שבאשכנז להגדיל את פעילות בית החולים ביקור חולים, כדי שהעניים לא יבואו במגע עם המיסיון. הרב במברגר נענה לבקשת השליחים והבטיח להם את עזרתו המלאה. לאחר שעזבו את וירצבורג נסעו לפרנקפורט דמיין וביקרו את אב"ד העיר, הרב שמשון רפאל הירש, והציגו גם בפניו את הצורך בהרחבת פעילות בית החולים. הרש"ר הירש הביאם לפני הברון שמעון וולף רוטשילד, ואף הוא הכיר בנחיצות הדבר. כתוצאה מפעילותם זאת נוסד בפרנקפורט דמיין וועד מיוחד לעניין זה, אליו צורפו עקיבא לעהרן, נשיא פקוא"מ שבאמשטרדם, ר' אשר שטרן מהמבורג והרב ד"ר מאיר להמאן ממינץ, עורך עיתון 'איזראליט'.
כאמור, פעילותו הראשונה של הוועד הייתה להרחבת פעילות בית החולים ביקור חולים. הד"ר שרגא פופלעס הובא מוינה כדי לקבל חולים בקליניקה של בית החולים, וכדי לערוך ביקורי בית בחינם אצל החולים הזקוקים לכך, ור' גמליאל שלנק מונה לרוקח בבית המרקחת של בית החולים. אולם סידור זה נתבטל מסיבות שונות כעבור זמן קצר.
בינתיים הלך הישוב בירושלים וגדל, ובעידוד וזירוז רבני ועסקני ירושלים החליטו אנשי הוועד להקים בירושלים בית חולים גדול וחדש, ולשם כך החלו בגיוס כספים אינטנסיבי. הרב במברגר, יו"ר הוועד במערב אירופה, אסף לבדו יותר מ-40,000 מארק, ונדיב אלמוני מהולנד הרים תרומה בסך 100,000 מארק. גם יתר פקידי פקוא"מ באירופה השתתפו בגיוס הכספים להקמת בית החולים, וכך הצטבר סכום של כ-200,000 אלף מארק. בשנת תרל"ט (1879) נפטר הרב במברגר, ובמקומו מונה הרב ד"ר מאיר להמאן ליו"ר הוועד.
עם תום שלב גיוס הכספים ניגש הוועד לשלב הבא - חיפוש מבנה מתאים בירושלים לבית החולים. וכך בסוף שנת תרמ"ב (1882) פנה הוועד לר' משה יצחק גולדשמידט, ומבקש ממנו שיקנה בירושלים חצר גדולה שתתאים להקמת בית חולים חדש.
ר' משה יצחק גולדשמידט היה האיש המתאים לפניה זו בהיותו פקיד הפקוא"מ בירושלים משנת תר"ל (1870) ומזכיר כולל הו"ד בירושלים, בנוסף לכך היה גם מנהל הבנק של אהרן ולירו וגיסו של רי"ד פרומקין.
את סיפור הקמת בית החולים מביא זלמן בן טובים ב'לוח ארץ ישראל' של לונץ לשנת תרס"ב (1902), בפרק "בתי החסד בירושלים":
"... באה פקודה מהוועד לבא כחו הרמ"י גאלדשמיד ז"ל לקנות חצר בפנים העיר למען בית חולים, וההצלחה האירה פניה להוועד, כי בעת ההיא החליטה ממשלת אשכנז להעתיק את בית מועצת הקונסול שהיה נגד ארמון הממשלה בפנים העיר מחוצה לה, ולמכור את החצר הישנה של הקנסולאט, ולטובת מפעל של חסד הסכימה ממשלת אשכנז למכור את החצר ובתיה במחיר שעלה לה בקנותה אותה לפני ארבעים שנה (וכמעט שהייתה שווה אז פי שניים). החצר הזאת הייתה מסוגלת מאד לבית חולים, חדריה מרוחים, ועל ידה הייתה חלקה קטנה וגם גן גדול ותקם החצר למקנה להועד בפפד"מ (בפרנקפורט דמיין)".
על חוזה הקניה חתם גולדשמידט בה' תשרי תרמ"ג (11.9.1882).
מרדכי אליאב מציג בספרו 'הישוב היהודי בארץ ישראל בראי המדיניות הגרמנית' אוסף תעודות מהקונסוליה הגרמנית, חלקן שייך לסיפור בית החולים.
באחת התעודות אנו מוצאים פרטים על סיבות מכירת המבנה של הקונסוליה הגרמנית - ריחוקו מהאזור המתפתח של העיר ומצבו הפיזי וההיגייני הירודים והמוזנחים:
"ירושלים, 29 באפריל 1882. תיק: A xxvI/4 (טיוטא)
אל: קאנצלר הרייך, ברלין.
הנידון: בנין-השרד של הקונסוליה הקיסרית בירושלים.
הבית נקנה בשנת 1856 ע"ח הממשלה הפרוסית, בהשתדלותו של הקונסול ד"ר רוזן, לאחר שנכשלו המאמצים לרכוש בית אחר שעל הר-ציון. בית זה, ששימש מאז כדירת-שרד של הקונסוליה, מצוי באחד המקומות הנמוכים ביותר של העיר, ברובע התורכי, בתוך אפילה ומנהרות, המלאות לכלוך ואשפה, וסוגרים עליו בנינים הגבוהים ממנו בכמה קומות.
מאז חלפו שנים רבות, ומצבו הירוד של הבניין המוזנח עוד החמיר. עם כניסתי לכהונתי מצאתי בית, שכל אירופי סולד ממנו. בימי שהותי בו נתון אני כמעט יום-יום להתקפות קשות של קדחת. לשם בירור הסיבה, ביקשתי את רופא העיר ד"ר איינצלר ואת האדריכל, יועץ-הבנייה ק' שיק, לבדוק את הבית. מומחים אלה גילו שקומת-הקרקע מורכבת מבור-שופכין שלא נפתח זה שנים, ואליו זורמת כל האשפה של הקונסוליה ושל המגרש הסמוך. חוות-הדעת של המומחים מבהירה שאין כל אפשרות לגור בבית זה. שיק מעריך את ההוצאות הדחופות ביותר לשיפוצו של הבית בסך 12000-6000 מארק.
כדי לא לגווע בקדחת, עברתי, לפי עצת רופא, לדירה קטנה שלפני שער יפו, סמוך לקונסוליות של רוסיה ואיטליה. אבל אין בכך שינוי בעניינים הרשמיים.
אינני יכול להמליץ על השינויים המוצעים על-ידי שיק. מאז ביטול אופי העיר כמצודה, לפני עשר שנים ומעלה, נשתנו עניני הדיור שינוי גמור. מאז שואף כל אירופי נכבד להשתקע לפני שער יפו. גם בית-הספר הגרמני הועבר לשם, כי הורי כל הילדים גרים מחוץ לשער יפו. כמו-כן הוקמו שם מוסדות-חסד, ביניהם המוסדות הגרמניים: טליתא קומי, בית-היתומים הסורי, בית-החולים למצורעים ובית-המיסדר ע"ש מריה.
נראה לי שיש להביא לשיקול-דעת ה"מ, אם אין לשים קץ למצב זה על-ידי מכירת בית-השרד. אם כב' נוטה לשקול הצעתי, אבקש יפוי-כוח להשכיר בינתיים את בנין-השרד.
רייטץ."
בתעודה אחרת דיווח הקונסול על מציאת קונה למבנה הנ"ל. בתעודה יש גם התייחסות לערכו של המבנה ולמחיר שהציע הוועד:
"ירושלים, 12 בספטמבר 1882. תיק: A xxvI/4 (טיוטא)
אל: קאנצלר הרייך, ברלין.
במכתבו מ-22.5 הסמיכני הוד-מעלתו להעלות הצעות בדבר השכרת בנין הקונסוליה או מכירתו. מתכבד אני להודיע, שאמנם לא עלה בידי להשכירו, אך נמצא קונה והוא - הסוחר גולדשמידט, מיופה-הכוח של הוועד הגרמני-ההולאנדי שבאמשטרדאם, לשם ייסוד בית-חולים בירושלים. נכנסתי עמו למשא-ומתן והסכמנו על חוזה זמני.
אציין הפרטים הבאים: ערך הנכס, שעלה בשנת 1856 72,400 פראנק, מבוסס בעיקרו על היקפו ועל האפשרויות להוסיף מבנים. מצבם של המבנים הקיימים עגום. לפחות חלקם העליון איני יכול עוד לעמוד בפני הסערות והגשמים של החורף הבא. בהתחשב עם מצב זה מצאתי לנכון להסכים למחיר המוצע של 55,000 פראנק. מאמצי למציאת קונים אחרים, להעלאת המחיר בדרך התחרות, לא נשאו פרי עד כה, ובוודאי גם לא יצליחו בעתיד.
לשם העברה משפטית של הבניין ע"ש הקונה, זקוק אני לייפוי-כוח על שמי, שנוסחו מצורף בזה. מקדמה בסך 2000 פראנק הופקדה בקופת הקונסוליה.
רייטץ."
וכך קנה הוועד את החצר במחיר 56,000 פראנק. לסכום זה נוספו עוד כ-6,000 פראנק הוצאות נלוות. בשלב זה הקונסול נרתם בהתלהבות לסייע לוועד ברישום הנכס ובהשגת האישורים הדרושים מהממשל התורכי. המושל התורכי התנגד להקמת בית חולים במבנה, בתחילה הוא תירץ זאת בנימוק שהתנאים הפיזיים של המבנה אינם מתאימים לבית חולים. אך הוא גם הוסיף, שהקמת מוסד כבית חולים צריכה - על פי החוק - אישור מהממשלה בתורכיה. אולם הקונסול לא התייאש, ובתיאום עם הוועד, והוא פנה לעזרת השגריר הגרמני בקושטא כדי להשיג את הרישיון הדרוש.
לאחר שהוועד השלים את רכישת החצר ואת ההליכים הפרוצדוראליים של רישומה, הוא שלח שני שליחים לסייע בהקמת בית החולים במבנה ולפתור את הבעיות שנתגלעו. אחד השליחים הוא אברהם גרינבאום (תרט"ו-תרפ"א, 1855-1921), יליד וינזפלד שבבוואריה, מהעיר שוואבאך, מנאמני פקוא"מ, ממקורבי הרב להמן ומפעילי הוועד להקמת בית חולים. אליו הצטרף אברהם רוז, בנו של מזכיר פקוא"מ - ר' יעקב אריה רוז. הם יצאו מגרמניה בנובמבר 1884 והגיעו לירושלים בי"ט כסלו תרמ"ה (7.12.1884).
בשלב זה, גם בעיתונות הירושלמית דווח על קניית הבית וההתנגדויות להקמת בית החולים:
"האדון גרנבוים משובך והאדון אברהם רוס מאמסטרדם, אשר באו הנה בדבר בית החולים, יצאו מפה ביום הרביעי הזה לשוב הביתה. בדבר בית החולים נראה כי עד עתה עוד לא הצליחו, שכני הבית (לא יהודים) מאנו לתת לעשות שם בית חולים, באמרם כי ממנו תצא משחית לכל השכנים סביב".
את שהותו בארץ תיעד גרינבאום ביומן מיוחד, שאת חלקו פרסם מרדכי אליאב ב'סיני'. ביומנו אנחנו קוראים על מי שעמד מאחורי הקלעים של התנגדות הממשלה להקמת בית החולים - מוסא אפנדי, שגר בשכנות למבנה ואף רצה לקנותו בעצמו. באופן רשמי נומקה ההתנגדות בכך שאיזור זה מאוכלס בצפיפות, והקמת בית חולים בו תזיק לבריאות.
להלן מספר קטעים מיומנו של גרינבאום, הנוגעים למבנה בית החולים ולקשיים בהקמתו. הקטעים נכתבו בעת ביקורו בירושלים.
"... כשאתה מסתכל בבתים הישנים מצד הרחוב, אינך משער, כמה הם מרווחים מבפנים, בגלל הבנייה המיוחדת. כך, למשל, יש בבית שנקנה לשם בית-החולים - מחמת בנינו הגבוה - אולמות וחדרים נאים, מרפסות יפות ומאווררות, גינה וכן חצר המצויה מעל הרחובות הסמוכים, כפי שלמדנו בסיורנו הראשון בבית. הבניין עומד ברובע הערבי, היינו בלב העיר, מבפנים הוא מפואר, והחדרים כאילו נוצרו לתכלית שנקבעה. עד כמה שראינו עד כה, אין גם צורך בשינויי-בנייה מרובים, ויש שם שבעה בורות-מים. יש רק לקוות, שהבקשה לאישור הרישיון לפתיחת המוסד תיענה בקרוב.
נתקבלנו בידידות רבה ובסבר פנים יפות בקונסוליה, והקונסול ציין את פתיחת המוסד כנחוץ מאד לאחינו העניים...
ביום רביעי (ו' טבת; 24/12) הלכתי שוב לקונסוליה. נועדתי לפגישה עם יועץ-הבנייה (שיק) בדבר השינויים (בבנין). בהזדמנות זו התבוננתי באפנדי השוכן ממול, שהוא יריבנו הגדול ביותר. לא נתתי מנוחה למלווי, לנסות בדרך של טובה ולבקרו. ברנש זה הוא מן העסקנים רבי-ההשפעה ומיליונר אדיר, אך אין לשער מראה ביתו. אורוות סוסים בהַיין ליד שוואבאך יפה יותר מן הכניסה ומחדרו. אך על-יד המדרגות עמדו שני שחורים שהובילונו פנימה, וגולדשמידט הדובר תורכית הציגני, בהסבירו שכנציג השכנים ראיתי חובה לעצמי לבקרו וכו'. שמחתו הייתה ניכרת בשל מחמאותיו. הוא הבטיחני לבקרני למחרת...
אחה"צ היו לנו ביקורים כרגיל, וכן הוזמן שיק כדי להגיש הערכת-מחירים לתיקונים, לתוספת-הבנייה ולביוב וכו'. צריך לבנות שישה חדרים, וזה יעלה כסף. אחר-כך ביקרתי בבית-המרקחת האנגלי ובדקתי שם את כל הספרים...
ביום חמישי (ז' טבת; 25/12) שוב החלו הביקורים בבוקר השכם. לפי הזמנתנו ביקר אצלנו ד"ר פאפלס, שנכון לקבל על עצמו את הפראקטיקה הפנימית או החיצונית. הוא מעדיף את הראשונה, כי לדבריו אינו יכול לטפל יותר מאשר בעשרים חולים ליום בעיר.
אחר-כך ביקר אצלנו מוסה אפנדי למשך שעתיים, והנני מקווה להשיג משהו בדרך זו...
ביום רביעי (י"ג טבת; 31/12). מתרוצצים אנו ללא הרף למען ענייננו; בערב נענינו להזמנה של מוסה אפנדי. קבלת-הפנים הייתה בסאלון, המרופד בשטיחי-איזמיר טובים ומסביב שמונה ספות... יש לו בית רחב-מידות והוא מתגורר בו עם ארבעת בניו הנשואים, נשים כמובן אינן נראות... השיחה התנהלה תחילה על ענייננו באמצעות המתורגמן שלנו, ואחר-כך סיפר התורכי הזקן על מעשי גבורותיו, ובהתאם לאמונה התפלה אין מחרוזת-הפנינים זזה מידו. שתינו עוד תה ונפרדנו...".
השליחים עזבו את ירושלים בכ' טבת תרמ"ה (7.1.1885) ושבו לאירופה, וכפי שנראה להלן שליחותם לא נשאה פרי.
לאחר חזרת המשלחת לגרמניה שולח הקונסול הגרמני מכתב לוועד בגרמניה ובו הוא מציין את עזרתו לשלוחי הוועד. בנוסף הוא מציין שאמנם הצליח לדחות את התנגדות הממשל להקמת בית החולים מסיבות סניטאריות, אך בכל זאת התנגדות הממשל עומדת בעינה, ובעצם התנגדותו היא לתקיעת יתד של הישוב היהודי בעיר העתיקה מעבר לגבולותיו המצומצמים של הרובע היהודי. יש לציין שבניגוד ליתר הבתים שנרכשו על ידי יהודים ברובע המוסלמי - הקניה הזו היא היחידה שהתבצעה על ידי הישוב היהודי, ומטרתה הקמת מוסד יישובי מרכזי, ולא על ידי אנשים יחידים או מוסדות פרטיים.
"ירושלים, 19 בינואר 1885 תיק: AxxxIII/6 (טיוטא)
אל: הרב ד"ר להמאן, מיינץ.
בתשובה למכתבו מ-13.11 מתכבד אני לציין, שהנני משתדל לסייע לאדונים גרינבאום ורוז במשך שהותם בירושלים, כדי לסלק את הקשיים, שהועמדו בפני הקמת בית-החולים. מאמצי בכיוון זה נשארו, למרבה הצער, ללא תוצאות. בהתנגדותה הסתמכה מינהלת המימשל תחילה על תכונות המבנים, שאינם מתאימים מטעמי-בריאות, כביכול, למטרת בית-חולים. לאחר ביקורת מקיפה מצד ועדה של שני רופאים ובנאי סילקה מינהלת המחוז את ההשגות הסאניטאריות, אך לעומת זאת טענתה, שלפי החוק רשאית כל עדה להקים מוסדות בישובים מעורבים רק ברובע שלה, וממילא אין להתיר הקמת בית-חולים יהודי ברובע של מושלמים.
נקטתי צעדים לשם ביטול החלטה זו ולשם כך ביקשתי תמיכתה של השגרירות בקושטא. בבוא המועד אודיע על התוצאות.
רייטץ."
בנוסף שולח הקונסול מכתב נוסף לשגריר בקושטא ומבקש את עזרתו בהסרת התנגדות הממשל התורכי. בתשובה, שולח לו השגריר את המכתב הבא:
"פירה, 26 בפברואר 1885 תיק: AxxxIII/6 (מקור)
אל: הקונסול ד"ר רייטץ, ירושלים.
בזאת אני מאשר את קבלת הדו"ח מ-19.1 בדבר הקמת בית-חולים יהודי, והריני להודיעך, כי הגשתי לשער בקשה למתן הרישיון הדרוש. אך יכול אני להוסיף, שאין כמעט סיכויים להכרעה חיובית בעניין, כי לפי האינפורמאציה שבידי, מתבטא הדו"ח של המושל בפסקנות נגד מתן הרישיון.
ראדוביץ, השגריר הקיסרי."
וכך עקב התנגדותה העזה של הממשלה התורכית נאלץ הוועד לוותר על הקמת בית חולים בחצר, ובעצם לגנוז את רעיון הקמת בית החולים למשך כמה שנים. אמנם בינתיים חיזק הוועד את המערך הרפואי היהודי בירושלים והחזיק בירושלים רופא לעניים וציוד רפואי, אך הוא לא השתמש בצורה אפטקיבית במבנה שנרכש, "ועד כה יוכת שאיה בבתי החצר אשר אין יושב בו". ועל כך "רבה תלונת בני ציון על הפקוא"מ בעזבם השאיה לשלוט בהחצר, עת אשר יכלו להטיב את משפחות עניות ולתת למו לגור בו עד אשר יראו איך יפול דבר". מסיבה זו הוצרך הועד להוצאות נוספות - הוצאות תחזוקה של הבניין ותשלום משכורת לשומר על המבנה שימנע פלישות אליו.
במשך זמן זה התייקרו מחירי הקרקעות והבתים בתוך העיר וחוצה לה, וערך החצר עלה בכ-200%. את ההזדמנות הזו רצו לנצל פקידי הוועד בירושלים, וחפצו למכור את החצר לכנסיה במחיר 5,000 נפוליון. אך הפקוא"מ באמשטרדם התנגדו למכירתה, ועל כך הודו להם בני ירושלים.
בשנת תרמ"ח (1888) החליט הוועד למכור את החצר, ולשם כך הסמיך הוועד את הבנקאי אהרון ולירו - שמשה יצחק גולדשמיט היה פקיד בבנק שלו.
משה ויטנברג הציע 2,500 נאפוליון לקניית החצר, אולם היה גוי שהציע סכום כסף גדול יותר, והוועד מכר לו את החצר. בחוזה המכירה הוכנס סעיף שמאפשר את ביטול המכירה בתשלום קנס של 5,000 פרנק.
לר' משה ויטנברג לא היו ילדים, ואת נכסיו הרבים בירושלים הקדיש לטובת ענייה ולומדיה. זאת מלבד תרומותיו הגדולות לבית היתומים דיסקין, לבית החולים ביקור חולים ולעוד מוסדות תורה וחסד רבים. גם את רכישת החצר הזאת ייעד ויטנברג לטובת תושבי ירושלים.
כפי שנראה בהמשך, בקניית חצר בית החולים הסכים ר' משה - בעקבות בקשת רבני ירושלים - לשלם 60,000 פרנק, שזה יותר משוויה בעת קנייתה ע"י הוועד, אמנם פחות מהצעת הגוי - 70,000 פרנק.
מכירת חצר יהודית לגוי בארץ ישראל, הינה בעייתית מבחינה הלכתית, ולכן לאחר המכירה ביקש הוועד היתר מרבני ירושלים. בחודש סיון תרמ"ח (מאי 1888) פנה חיים אהרן ולירו לרב יעקב שאול אלישר, מראשי הרבנים הספרדים בירושלים באותה תקופה ולימים החכם באשי, במכתבו סיפר על קניית בית הקונסול ע"י הוועד לפני כחמש שנים, ועל אי-קבלת האישור לפתיחת בית חולים, על עלויות האחזקה (שמירה ושיפוצים) של הבניין, ועל כך שהוא הוסמך למוכרו ומצא קונה גוי בסכום מצוין, ושהוא מבקש היתר למכירה בתנאים הבאים:
-
הכסף מהמכירה ילך לטובת קניית מבנה חלופי לבית החולים.
-
כיום, אחזקת המבנה רק מכבידה על הקהילה.
-
אם יתעכבו עם המכירה, יתגלו בבית פגמים שיורידו את מחירו.
-
יתר על כן, הפגמים הנסתרים הם עילה לביטול העסקה - אם הקונה יהיה יהודי.
בראשית התשובה נוזף הרב אלישר בחיים אהרן ולירו שלא כתב בשאלתו (אלא רק סיפר לו בעל פה) שיש גם יהודי (משה ויטנברג) שמוכן לקנות את החצר אבל רק ב-2500 נפוליונים (1000 נפוליונים פחות מהמחיר שהציע הגוי). מתייחס הרב אלישר לסיבות הקניה, לתנאי המכירה ולבעייתיות של מראית עין שקיימת במכירה, כיון שהציבור לא מודע לטעמי ההיתר "ויאמרו עלינו רבני הספרדים התירו פרושים את הדבר (לא פרושים אשכנזים ח"ו)". ולכן הוא רוצה שלא לפסוק, אלא ש"אכן להיות העניין הזה יקר מאד בעיני אשר הוא תועלת גדול לעניי עיה"ק שלא נמצא בית חולים בתוך העיר רק ביה"ח של המסיתים ונמצא מכשיל להעניים הדלים בעוה"ר". הוא גם כותב על ההתייעצות שקיים עם הרב שמואל סלנט שאמר לו שכבר נשאל בעניין, ועל כך שהרבנים ניהלו משא ומתן עם הקונה הישראלי. שעדכן את הרבנים שהחצר כבר נמכרה לגוי, אלא שהייתה אפשרות לבטל את המכירה ולשלם דמי ביטול של 5,000 פרנק, ושהוא לא מוכן להוסיף על הצעתו בסך 60,000 פרנק, עוד 17,000 פרנק נוספים שיביאו להשלמת העסקה. ועל כך שלבסוף החליט להתיר את המכירה לכבוד הפקוא"מ "וקמיה שמיא גליא כי בזה אין לי שום תכלית חס-וחלילה רק קנא קנאתי לציון בראותי את מע' פקומ"ש אמשטרדם הי"ו כי זה ס"ח שנים כמניין חיים אשר טורחים ויגעים וידיהם מלאות עבודת הקודש יומם ולילה להנאת עיה"ק חכמיה וענייה ואלמנותיה ויתומיה ויש להם עגמת נפש להפסיד דמן של עניים שטרחו ויגעו לקבץ על יד מאת המתנדבים בעם ומבקשים בבקשה למצוא פתח היתר ולא יפסדו פ"ק ש"ן בעניין הזה."
לאחר מכן מביא הרב אלישר את סיבות ההיתר. אחת הסיבות היא "שחצר הזה הוא בין שכונות גויים אילי הארץ. וכמעט שזה אחת מהסיבות שלא הניחו לעשותו בית החולים שיתרבה בשכונתם דריסת הרגל מבני ישראל הרבה מאד. ולא יגיע שום נזק להיאודים כלל במכירת החצר הזה", ולכן בגלל שהגוי מציע יותר מהקונה הישראלי, וכספו של הוועד הוא כסף של עניים, מותר למכור את החצר לגוי. סיבה נוספת היא שנתגלו מומים בבית, ואם ידע הקונה הישראלי ודאי לא יקנה. סיבה שלישית היא שכבר מכרו את החצר לגוי, ולכן זה נקרא בדיעבד. וסיבה רביעית היא שכיון שקנו את החצר לשם בית חולים - כשלא עלה בידם הווי כאילו נתבטלה קניית החצר, וממילא נשארה ביד גוי.
הרב שמואל סלנט, רבה האשכנזי של ירושלים, התנגד בתוקף למכירה, ודחה את ראיותיו של הרב אלישר. חלק מדבריו נמצאים בשו"ת 'זכר שמחה', לבנו של הרי"ד במברגר, בין יתר טענותיו: "שיש נפקא-מינא וחילוק רב בין חצר של יחיד לחצר של רבים שיגיע לכל אחד הפסד מועט בנדבתו".
השאלה נשלחה גם לרבנים נוספים. אחד מהם, ר' שניאור זלמן, הגאון מלובלין, שהתיר את המכירה בתנאי שתעשה בחליפין, כלומר שהקונה הגוי יקנה את החצר האחרת לבית חולים ולאחר מכן יחליפו את החצרות.
כדי לבצע את המכירה על סמך התשובות הנ"ל רצה הוועד למכור את החצר לספרדי, והוא שימכור אותה סופית לכנסיה. פתרון זה גרם לתסיסה גדולה בישוב היהודי.
בסופו של דבר הוועד לא התערב במכירת החצר והיא עברה לרשות הכנסייה הקתולית. הדבר עורר הדים רבים בירושלים והותיר את רישומו גם כעבור שנים רבות. בחוברת ה' של 'מגנזי ירושלים' מביא פנחס גרייבסקי את סיפור 'החצר האמשטרדמית-הקתולית'.
על אף שנדחתה הצעתו של משה ויטנברג לקניית החצר ומכירתה לכנסיה, הוא המשיך לשתף פעולה - כחלק ממעשי החסד שלו - עם משה יצחק גולדשמיט, אהרון ולרו והרב אלישר, בהקמת בית החולים שערי צדק. כפי שמסיים זלמן בן טובים את סיפור הקמתו של בית החולים:
"והועד הנ"ל לא התרפה בעבודתו לתכלית הקמת בית חולים בעיר הקדש, ואחרי עבור שנתיים (משנת תר"ן, 1890) החליט לקנות חלקה גדולה מחוץ לעיר לבנין הבית. ולמטרה זאת נוסד אז בירושלים ועד מקומי שחבריו היו הר"פ נימינסקי, הר"מ וויטענבערג והרמ"י גולדשמידט ז"ל ויבל"ח הר"ח זאנענפעלד, הר"ח אלישר, הבנקיר וואלירו, והד"ר מ' וואללאך...".
לסיור אל בתי-החולים היהודיים בירושלים במאה ה-19, לחצו כאן או התקשרו 072-2555616.
